החלטה בתיק ע"א 10907/03

השופטת א' חיות:

כללי

           בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה), בו נדחתה תביעתו של המערער כנושה של המשיבה 2, לקבל כספים שהגיעו למשיבה 2 וכן למשיבה 3 מן המשיב 1 (להלן: משרד הבריאות), תמורת שירותי אשפוז לקשישים.

העובדות וההליכים

1.        המשיבה 2, יונית חברה לניהול בתי אבות בע"מ (להלן: יונית), הפעילה בית אבות פרטי בנתניה. משרד הבריאות נהג להפנות אל בית האבות קשישים סיעודיים ותשושי נפש שנזקקו לאשפוז. בתמורה, העביר משרד הבריאות ליונית תשלום חודשי בסכומים משתנים, אשר נגזרו ממספר המאושפזים ששהו בבית האבות לפי הפניותיו. בתחילת שנת 1998 ביקשה יונית להרחיב את בית האבות ולבנות בו אגף סיעודי נוסף. לצורך מימון הפרויקט העמיד לרשותה המערער, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק), אשראי בסך 2,000,000 ש"ח, וכן אשראי שוטף נוסף בהיקף של מאות אלפי שקלים. החזר הסכומים שניתנו ליונית באשראי כאמור הובטח, בין היתר, באיגרת חוב מיום 25.2.1998 (להלן: איגרת החוב), לפיה שעבדה יונית בשעבוד צף לטובת הבנק את מכלול נכסיה וזכויותיה, לרבות נכסים וזכויות שיוקנו לה בעתיד. איגרת החוב כללה הגבלה על יכולתה של יונית לערוך עסקאות ברכוש המשועבד, שלא במהלך העסקים הרגיל, ללא הסכמתו של הבנק. השעבוד וכן ההגבלה הקבועה בו נרשמו כדין אצל רשם החברות. מששבה יונית ופנתה אל הבנק בבקשה להגדיל את סכום האשראי שהעמיד לרשותה, דרש הבנק לקבל, בנוסף לשעבוד הצף, גם המחאה, על דרך שעבוד, של הזכויות בכספים המגיעים או שיגיעו ליונית ממשרד הבריאות. לשם כך חתמה יונית ביום 15.7.1999 על טופס המחאה סטנדרטי של הבנק  (להלן: כתב ההמחאה). לטענת הבנק, העביר הוא את כתב ההמחאה אל משרד הבריאות על מנת שייחתם על ידו, אך אין חולק כי משרד הבריאות מעולם לא חתם על כתב ההמחאה. יונית, מצידה, ואף על כך אין חולק, פנתה בכתב אל משרד הבריאות עוד בטרם חתמה על כתב ההמחאה, וביקשה להעביר את התשלומים החודשיים המשתלמים לה על ידו אל חשבונה המתנהל בבנק (להלן: החשבון), וכך אכן נהג משרד הבריאות עד חודש יולי 2000. משפסקה באותו מועד העברת הכספים מאת משרד הבריאות אל החשבון, פנה הבנק אל יונית לבירור העניין, וזו השיבה לו כי הסיבה לאי-העברת הכספים נעוצה בעיקול שהוטל עליהם במשרד הבריאות וכי העניין יוסדר בהקדם. משחלפו חודשיים נוספים והעניין לא הוסדר, פנה הבנק אל משרד הבריאות וביקש לברר מדוע אין הכספים מועברים אליו בהתאם לכתב ההמחאה. או-אז הבהיר משרד הבריאות לבנק, במכתבו מיום 24.9.2000, כי מעולם לא חתם על כתב ההמחאה, וכי הוא אינו מחויב להעביר אליו את הכספים מכוחו. נוכח עמדתו זו של משרד הבריאות, הגיש הבנק ביום 16.10.2000 תביעה לבית-המשפט המחוזי נגד משרד הבריאות ונגד יונית ובה עתר לקבלת הכספים המגיעים ליונית מאת משרד הבריאות. תביעה זו התבססה בעיקרה על כתב-ההמחאה.

2.        לאחר הגשת התביעה, התברר לבנק כי העברת הכספים ממשרד הבריאות לחשבון פסקה בשל כך שיונית העבירה את כל הזכויות להפעלת בית האבות אל המשיבה 3, יונית סיעוד 2000 בע"מ (להלן: יונית 2000). בעלי המניות ביונית 2000 היו רויטל לוי, בתו של שלום לוי (להלן: לוי), שהיה בעל השליטה ביונית, וכן דב פינקל (להלן: פינקל), שהשקיע ביונית סכומים ניכרים. משהוברר לבנק דבר קיומה של יונית 2000, עתר הוא לתיקון כתב התביעה ולהוספת חברה זו כנתבעת. בכתב התביעה המתוקן מיום 11.3.2001 שב הבנק וטען כי זכותה של יונית לקבלת הכספים הומחתה לו על פי כתב ההמחאה ולפיכך, אין תוקף להעברת הזכויות בכספים אלה ליונית 2000. הבנק הוסיף וטען כי העברת הזכויות מיונית ליונית 2000 נוגדת את תנאי איגרת החוב וכי יש לראותה כהעברה הכפופה לזכויות הבנק מכוח השעבוד הצף על נכסי יונית. עוד טען הבנק כי העברת הזכויות ליונית 2000 מהווה הברחת נכסים וכי גם מטעם זה אין לה תוקף. לבסוף העלה הבנק בפני בית-משפט קמא טענות שונות נגד משרד הבריאות, בציינו כי העברת הכספים אל יונית 2000 הייתה נגועה ברשלנות, נוכח חתימתה של יונית על כתב ההמחאה שאותו קיבל משרד הבריאות, גם אם לא חתם עליו.

3.        טרם הגשת כתב התביעה המתוקן עתר הבנק למתן צו מניעה זמני האוסר על משרד הבריאות להעביר כל סכום המגיע ליונית או ליונית 2000 לידיהן או לידי צד שלישי כלשהו. במהלך הדיון בבקשה זו, ביום 18.12.2000, הגיעו הצדדים להסדר ביניים לפיו יוצא צו המניעה הזמני המבוקש, אך הוא לא יחול על סך של 700,000 ש"ח שיועברו ליונית 2000 לצורך המשך הפעלת בית האבות. הבנק התנה את הסכמתו להסדר זה בקבלת ערבויות בנקאיות על סך של 500,000 ש"ח, להבטחת כל סכום אותו ידרוש מיונית. ערבויות אלה, שהוצאו על ידי בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, אכן הועברו לבנק כמוסכם.

4.        בתחילת חודש מרץ 2001 נסגר בית האבות. בעקבות כך פנה הבנק ביום 6.3.2001 לבנק מרכנתיל בדרישה לפרוע את הערבויות. יונית 2000, מצידה, הגישה לבית-המשפט המחוזי תביעה שכנגד בה עתרה לקבוע כי אין לפרוע את הערבויות, משום שהסכמתה למתן ערבויות אלה הושגה בכפייה. בד בבד עם הגשת התביעה שכנגד עתרה יונית 2000 לצו מניעה זמני בעניין פירעון הערבויות. לאחר שהוצא בעניין צו ארעי, התקיימו בפני בית-המשפט, במעמד שני הצדדים, הליכים ממושכים לעניין הבקשה לצו מניעה זמני וביום 6.11.2001 הורה בית-המשפט בהסכמת הצדדים כי העניין יוכרע במסגרת פסק-הדין, כי הראיות שהוגשו במסגרת הליכים אלה יהוו ראיות גם בהליך העיקרי וכי כל צד יוכל להשלים את ראיותיו בעניין זה ככל שיידרש.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי

5.        בפסק-דינו מיום 14.11.2003 דחה בית-המשפט המחוזי את תביעת הבנק בקובעו שהסכם ההמחאה בין יונית לבין הבנק לא נשתכלל ועל כן, לא קמה לבנק הזכות לקבלת הכספים שהגיעו ליונית ממשרד הבריאות. בית-המשפט ציין בהקשר זה כי הבנק לא הקפיד שכתב ההמחאה יועבר למשרד הבריאות וייחתם על ידו, אף שחתימה זו נועדה להבטיח, בין היתר, כי משרד הבריאות יוותר על זכויות קיזוז ועכבון כלפי יונית, ככל שהיו לו זכויות כאלה. בית-המשפט הוסיף וציין כי הבנק לא וידא שבהוראה לזיכוי החשבון שהעבירה יונית למשרד הבריאות, יוזכר קיומה של המחאת הזכות. מכאן הסיק בית-המשפט שגם על פי גישת הבנק ההמחאה לא נשתכללה באותו מועד. תמיכה נוספת למסקנה זו מצא בית-המשפט בכך שלאחר שפסקה העברת הכספים, הסתפק הבנק בדבריה של יונית כי העיכוב נגרם בשל עיקול שהוטל על ידי רשויות המס, ולא פנה מיד אל משרד הבריאות על מנת להבהיר כי הכספים מגיעים לו ולא ליונית. בית-המשפט הוסיף והפנה לחילופי הדברים הנזכרים בפרוטוקול הדיון של הנהלת הבנק, מהם עולה, לגישתו, כי הבנק לא ראה בחתימת יונית על כתב ההמחאה משום שכלולו של הסכם המחאה. לבסוף ציין בית-המשפט, כי הבנק לא השלים את הדרישות הקבועות בנהלים הפנימיים שלו עצמו בכל הנוגע להמחאת זכויות מלקוחותיו ועובדה זו, כך קבע, מצביעה אף היא על כך שהבנק לא ראה את חתימת יונית על כתב ההמחאה כשכלול סופי של ההסכם בעניין זה.

6.        אשר לטענת הבנק כי העברת זכויותיה של יונית ליונית 2000, נוגדת את תנאי איגרת החוב וכפופה לשעבוד הצף שהוטל מכוחה על נכסי יונית. בעניין זה קבע בית-משפט קמא כי גם אם לכאורה נוגדת ההעברה את תנאי איגרת החוב, הרי שהשעבוד הצף לא נתגבש. בהקשר זה הפנה בית-המשפט להלכה שנקבעה בע"א 353/62 הארט נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז(1) 496, 501 (להלן: עניין הארט), לפיה מתגבש שעבוד צף באחד משלושה מקרים: כאשר נוצרו נסיבות שעל-פי הקבוע בהסכם השעבוד הביאו לגיבושו של שעבוד זה; כאשר נתמנה לחברה כונס נכסים על ידי בית-המשפט או על-ידי הנושה, מכוח תנאי באיגרת החוב המסמיך אותו לעשות זאת; או כאשר פירוקה החל. במקרה דנן, כך קבע בית-המשפט, לא התקיימה אף לא אחת משלוש חלופות אלה ולפיכך, אין הבנק זכאי מכוח השעבוד לכספים שחב משרד הבריאות עבור שירותי בית האבות שקיבל מיונית 2000, וכלשונו:

יש לשים לב לכך שהסעד הנתבע בענייננו הוא קבלת הכספים עצמם. האם הגשת תביעה כגון זו שלפני הינה הדרך לקבלת כספים אלו על ידי [הבנק]? לדעתי התשובה לכך היא שלילית. ככל שהמדובר בניסיון לממש את אגרת החוב, הרי שהדרך לעשות כן היא להביא לגיבושו של השעבוד הצף על נכסי החברה. ... במקרה שלפנינו בחר התובע להגיש בעצמו תביעה נגד משרד הבריאות, נגד יונית ונגד [יונית 2000] מבלי שהגיש בקשה למינוי כונס נכסים. סבורני, כי גם אם במישור האובליגטורי ניתן לראות בהעברת הזכויות לחברה משום הפרת חוזה מצידה של יונית, המצמיחה לתובע עילת תביעה כלפי יונית, הרי שבמישור הקנייני יכולה תרופתו של התובע להימצא אך בדרך של פעולה לפי ס' 194 לפקודת החברות, דהיינו, בבקשה למינוי כונס נכסים.

           בית-המשפט הוסיף וקבע כי הוא אינו רואה צורך לדון בטענת התרמית ובבקשה שהעלה הבנק להרמת מסך ההתאגדות בין יונית ליונית 2000. תביעת הבנק ככל שהופנתה נגד משרד הבריאות בעילת רשלנות נדחתה אף היא. בהקשר זה קבע בית-המשפט כי כתב התביעה המתוקן אינו מגלה על פני הדברים עובדות מהותיות המבססות עילה נגד משרד הבריאות ומכל מקום, כך הוסיף וקבע, טענת ההתרשלות שהועלתה כלפי משרד הבריאות דינה להידחות גם לגופם של דברים. התביעה-שכנגד שהגישה יונית 2000 בעניין פירעון הערבויות אף היא נדחתה ובית-המשפט קבע כי יונית 2000 לא הציגה הוכחה או טעם של ממש לטענה כי מתן הערבויות על פי הסדר הביניים שהושג בין הצדדים, היה נגוע בכפייה או בתרמית.

           לאחר מתן פסק-הדין, הורה בית-המשפט המחוזי, לבקשת הבנק מזה ולבקשת יונית 2000 מזה, כי צווי המניעה הזמניים יעמדו בתוקפם עד להכרעה בערעור שיוגש (ראו החלטתו של כבוד סגן הנשיא ג' גינת מיום 10.12.2003). עם הגשת הערעור, הורה בית-משפט זה, לבקשת הבנק, כי הכספים שהוחזקו בידי משרד הבריאות יועברו לידי בא-כוח הבנק, עורך דין ריבנוביץ', תוך שמירה על זכויותיהם של הטוענים לזכויות בכספים (ראו החלטתו של כבוד השופט א' א' לוי מיום 4.7.2004).

טענות הצדדים בערעור

7.        הבנק וגם יונית 2000 ערערו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. ערעורה של יונית 2000 (ע"א 11127/03) התייחס לדחיית התביעה שכנגד בעניין פירעון הערבויות, אך במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 15.11.2004 נמחק ערעור זה, לבקשתה. הבנק, שערעורו נותר תלוי ועומד, מלין על דחיית תביעתו לקבלת הכספים שהעביר משרד הבריאות ליונית 2000. לטענת הבנק, משחתמה יונית על כתב ההמחאה, נשתכללה לטובתו, על דרך השעבוד, המחאת הזכויות בכספים המגיעים ליונית ממשרד הבריאות. לפיכך, כך טוען הבנק, יש לראות את העברת הכספים ליונית 2000 כהעברה הכפופה לאותו שעבוד. אשר לשעבוד הצף שהוטל על נכסיה וזכויותיה של יונית באיגרת החוב, טוען הבנק כי אין הלכה ברורה בשאלה מהן הנסיבות שבהן ניתן לאכוף שעבוד כזה, ומכל מקום הגישה המקובלת הינה כי ניתן לאכוף את השעבוד על צד שלישי שידע, בפועל או באופן קונסטרוקטיבי, על ההגבלות הקבועות במסמך המקים את השעבוד וביצע פעולה הנוגדת הגבלות אלה. לעניין הרמת מסך ההתאגדות טוען הבנק כי עילה זו עומדת על רגליה שלה, ובניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי אין היא תלויה בגיבושו של השעבוד הצף. להשלמת התמונה יצוין כי בהודעת הערעור ובסיכומיו העלה הבנק טענות שונות נגד משרד הבריאות, אולם טענות אלה נזנחו, בעקבות הסדר שנערך בינו לבין משרד הבריאות, כמפורט בהחלטת הרשם מיום 25.10.2004.

           יונית 2000, מצדה, סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטוענת כי אפילו ייקבע שיונית המחתה לבנק את זכותה לקבל כספים ממשרד הבריאות, הרי אין בכך כדי להוליך אל המסקנה שזכויותיה בכספים כפופות לזכויות הבנק. זאת משום שדבר המחאת הזכויות לבנק נודע למשרד הבריאות רק לאחר שנודע לו על דבר המחאת הזכויות אליה. לפיכך, ומכוח הוראת סעיף 4 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, המחאתה גוברת, לטענתה.

דיון

8.        הבנק מבסס את טענתו לזכויות בכספים שהעביר משרד הבריאות ליונית 2000 בשלוש עילות חלופיות: השעבוד הצף שהוטל על נכסי יונית לטובתו; הסכם המחאה על דרך שעבוד שנכרת, לטענתו, בינו ובין יונית; והרמת מסך ההתאגדות בין יונית ליונית 2000. הדיון יתמקד בטענות הנוגעות לתוקפו ולמשמעותו של השעבוד הצף שקיבל הבנק מידי יונית, ובעיקר בטענות הנוגעות לנפקותה של התניה המגבילה הכלולה באיגרת החוב. אשר לטענות הנוספות שהעלה הבנק: קביעותיו של בית-משפט קמא בכל הנוגע להסכם ההמחאה מבוססות על ממצאים עובדתיים המעוגנים בחומר הראיות שהוצג ומהם הסיק בית-המשפט מסקנות משפטיות ראויות. במסקנות אלה לא מצאתי מקום להתערב. הטענה החלופית הנוספת בדבר הרמת המסך מתייתרת, נוכח המסקנה אליה הגעתי בכל הנוגע לשעבוד הצף, כמפורט להלן.